תבנית החרדה הגופנית והקשר שבין העולם הנפשי למערכת
התנועה, שווי המשקל, ההתמצאות במרחב וכן היכולת לתפקוד
חברתי בריא.
משה פלדנקריז בספרו "גוף והתנהגות בוגרת" הטביע את המושג
"תבנית החרדה הגופנית." תגובתו הראשונה של האדם לגירוי
מפחיד היא התכווצות עזה של השרירים הכופפים )השרירים
בחלקו הקדמי של הגוף( בייחוד אלו של אזור הבטן והסרעפת,
עצירת נשימה המלווה באופן מיידי בסדרה שלמה של הפרעות
כלי דם והנעה כגון דופק מואץ, הזעה וכו'.
אם נצא מנקודת הנחה שהאדם מגיב לזעזועים הרגשיים,
לפחדים ולחרדות הקיימים בחיי היומיום, נמצא שבמערכת
אנושית בריאה, בתגובה לאירועים החיצוניים חלים שינויים
ביציבה ובאופן התנועה .
אין זה סביר שאדם שעבר טראומה כגון פטירת בן משפחה או
אדם קרוב, מקרה אלימות, או כל אירוע משמעותי לחייו, ימשיך
להיות זקוף ומאורגן מבחינה תנועתית. במערכת בריאה חייבת
להיות התאמה בין המבנה הנפשי העכשווי ולבין היציבה.
שקיעת הראש, התעגלות הגב, השמטת הכתפיים וכיפוף הברכיים, כל
אלו הינם מאפיינים של התבנית היציבתית של החרדה.
מצב זה מאפשר לאדם תחושת בטחון והתכנסות פנימית,
המאפשרת לו המשך תפקוד סביר בתקופות קשות עד לחזרתו
לאיזון תפקודי. תבנית יציבתית זו אם אינה משתנה עלולה
להתקבע ולגרום למכאובים ולמגבלות תנועתיות קשות. במקרים
רבים אין האדם מקשר בין אירועים רגשיים ונפשיים ולבין
בעיות ביציבה ובתנועה. עצם העלאת האפשרות של קשר זה,
מביאה לדינמיקה טיפולית ולימודית חדשה.
פעמים רבות לאחר שאדם עבר משברים בחייו, ואף עבר טיפול
פסיכולוגי או פסיכיאטרי, מצבו הנפשי השתפר אולם התבנית
הגופנית השרירית לא השתנתה. קיים סיכוי שאותה תבנית
השייכת לאירועי העבר תזכיר באופן בלתי מודע למערכת את
אותן חוויות בלתי נעימות ותחבר אותן עם חיי ההווה.
על כן השיעורים בתנועה יארגנו את יכולות התנועה והיציבה
ויאפשרו לאדם תפקוד חדש, משופר ונעים, עם אפשריות
התנהגותיות חדשות. יכולת ההקשבה לגוף תשתפר, המודעות
תשתפר, ותמונת העצמי תתרחב, כלומר תשומת הלב תעבור
מהקשיים הנפשיים,גם אל התמונה "הפיזית גופנית": המפרקים,
השרירים והשלד, ואל יכולות תנועה חדשות ודימוי עצמי חדש
נעים ומשופר.
לכן, יחד עם האבחנות התנועתיות אנו מנסים להכיר את דרך חשיבתו
ואישיותו